היום, לקראת האזעקות הצפויות של מלחמת המפרץ 2, הם כבר לא כל כך בטוחים שעשו נכון. מצד שני: מומחה שהזמינו גילה להם, כי בכל מקרה הממ"ד שלהם אינו אטום כמו שצריך.

המימצא הכולל – מדהים: 80 אחוזים מהממ"דים בישראל סובלים מילקויי בנייה, ועלולים להתגלות בשעת חירום כבלתי אטומים, כמלכודות אש וכטומנים בחובם סכנות אחרות.

הנתונים הללו התקבלו בסקירה מקיפה שנעשתה בשש השנים האחרונות בכ-4,000 מרחבים מוגנים ברחבי הארץ, על ידי צוות מומחים בראשות המהנדס ד"ר אברהם בן-עזרא, לצורך הגשת חוות דעת מקצועיות לבתי המשפט, בתביעות של רוכשי דירות נגד קבלנים. מדובר בדירות מגורים, מיבני ציבור, בתי ספר ובתי מלון, שקיבלו כולם אישורי איכלוס מרשויות התיכנון והבנייה. לא פעם האישורים ניתנו למרות שניתן היה כבר באותה נקודת זמן לאתר את הליקויים, ולמרות שפיקוד העורף, המוקד על הנושא, דורש מהקבלנים בדיקת אטימות לפני קבלת האישור לאיכלוס.

"למרות שדו"חות מפורטים מועברים ברציפות לוועדות התיכנון ובנייה, לעיריות, לקבלנים ולמתכננים, תוך ציון פרטי הליקויים, דבר לא משתנה", אומר ד"ר בן-עזרא.

אחד ממאה נבדק

בישראל נבנו בעשר השנים האחרונות בין חצי מיליון ל-600 אלף ממ"דים. הם החלו להיבנות ב-1991, ומתרבים מאז בקצב של כ- 50 אלף בשנה. ההשקעה הלאומית בהם עד היום נאמדת ב-2.5 מיליארד דולר – ברבע מיליארד דולר לשנה.

על פי הערכות פיקוד העורף מוגנים בעזרת ממ"דים מיליון ו-800 אלף מתושבי המדינה. אבל, אם הממ"דים אינם אטומים כהלכה, מספר הרבה יותר גדול של אזרחים צפוי לסכנה, משום שבשעת חירום עתידים בני משפחה שאין להם ממ"ד לחפש את מיבטחם אצל אלה שיש להם, ולהצטופף יחד איתם בחדר המוגן. כלל לא בטוח, כאמור, כי מה שמוגדר כמוגן אכן מוגן.

תקנות הג"א קובעות כללים ברורים לתקינותם של הממ"דים. הבעיה היא, שכל פריט נבחן בנפרד לפני הבנייה, ואין די כוח אדם לבצע בדיקות מחמירות בחדר המוגמר, לאחר הבנייה.

יתר על כן, לרוב מסתפקים כל הנוגעים בדבר בבדיקת ויזואלית, לא מעמיקה, ולפיה קובעים אם הממ"ד עומד בתקן. במקרה הטוב, מורחים את המשקוף בצבע גואש, סוגרים את הדלת, ובודקים אם החותמת שהשאיר הצבע מלאה. זו, אגב, גם שיטת הבדיקה עליה ממליץ פיקוד העורף לאזרחים מן השורה.

בפועל, השיטה אינה מעידה על אטימות הדלת או החלון שנבדקו. הממ"ד יכול להיות עדיין לגמרי לא אטום. אוויר מזוהם יכול להיכנס חופשי דרך חורי מזגן או שקעי הטלפון, החשמל והטלוויזיה, אם לא הותקנו ונאטמו כהלכה.

רק בפבואר 2001 פירסם מכון התקנים תקן מחמיר (4577), שדורש, לראשונה, בדיקת אטימות באמצעות העלאת לחץ האוויר. אחרי פירסומו הוציא פיקוד העורף הנחיה חדשה, המחייבת בדיקת אטימות כוללת של כל הממ"דים שמצויים בבנייה, ולא מסתפק בבדיקות מידגמיות (עד היום חובת הבדיקה דרשה מידגם בהיקף של אחוז אחד). אם אתה אמור לקבל דירה מחודש אוקטובר 2002 ואילך, הממ"ד שלך חייב לעבור בדיקת אטימות, ועל הקבלנים לתקן כל ליקוי שיתגלה.

"למהנדסים שחותמים על האישורים יש אינטרס לחתום מהר עבור הקבלנים שאיתם הם עובדים, כדי שיוכלו לקבל מהר טפסי איכלוס", אומר ד"ר בן עזרא. הבעיה חמורה עוד יותר, מאחר שבדירות רבות מסבים הקבלנים את הממ"דים למחסנים או חדרי ארונות. די במזגן, בחלונות משופרים או בדלתות דקורטיביות שהותקנו שם, כדי לחסל את האטימות.

הליקויים המרכזיים והשכיחים בממ"דים הם חלונות ודלתות לא אטומים (בעיקר בגלל ריצוף לא תקין או סף כניסה בעייתי); נקודות חשמל לקויות ומסוכנות, שעלולות להתלקח ולהפוך את הממ"ד למלכודת אש; טיח פנימי עבה מדי, שעלול להתפוצץ ולפגוע ביושבי החדר; דלתות שאינן נפתחות ב- 90 מעלות מסיבות שונות, ומותירות מעבר חירום בלתי בטיחותי ובלתי תיקני; חלונות אלומיניום חדי פינות, שעלולים לגרום פגיעה; תאורת חירום לא תקינה; שקעי חשמל, טלוויזיה וטלפון לא אטומים; מזגנים שהותקנו בצורה לא נאותה.

לפני שנה פורסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר המצביע על הליקויים הללו. מאז נבדקו 1,000 ממ"דים נוספים ברחבי הארץ. הסטטיסטיקה, מסתבר, לא השתנתה מאז. המצב בהחלט לא השתפר.

ואם לא די בכך, באוגוסט 2000 חשף גיא לשם ב"מוסף לשבת" את הריכוז הגבוה של גז ראדון הנוצר בממ"דים. הראדון נחשב לגורם השני לתמותה מסרטן ריאות, אחרי עישון, ובדיקה של כאלף ממ"דים שערך באותה שנה המכון לבדיקת קרינה ובריאות סביבתית העלה כי רמת הראדון הממוצעת באותם ממ"דים היא פי שמונה מהתקן הבינלאומי.

ד"ר מיקי הרן מהמשרד לאיכות הסביבה: "המשרד ערך סקר במאות ממ"דים, ונמצא כי אין בעיה גורפת של ראדון ברחבי הארץ. בימים אלה עורך המשרד סקר מקיף בנושא"?

"אל תפחידו את הציבור"

שוקי קפלן, מנהל המעבדה להידרוליקה ומכניקה במכון התקנים, לא ידע שהממ"ד שלו אינו אטום. קפלן, האיש אחראי על בדיקת אטימות הממ"דים בישראל, עקב בתדהמה אחרי טכנאי המכון שנכנס לביתו בן שמונה השנים ביישוב צור יגאל, העלה את לחץ האוויר בממ"ד על פי התקן החדש, שנכנס לתוקף בראשית החודש, וגילה שהאוויר בורח דרך שקעי החשמל והטלפון וגם מתחת לדלת. "ובדרך שבה בורח האוויר", אומר קפלן, "גזים יכולים להיכנס".

בדיקה של 25 ממ"דים, שביצע מכון התקנים עבור "ידיעות אחרונות", חושפת את המחדל הגדול: רק בשתי דירות עמדו הממ"דים בדרישות האטימות. בשאר הדירות – 23 מתוך 25, שהן 92 אחוזים! – נמצא כי המרחבים שאמורים להיות מוגנים בעצם אינם אטומים. ברוב המקרים הליקויים שהתגלו היו חמורים או קשים לתיקון, כאשר בחלקם לא ניתן אפילו לבצע את הבדיקה. רק שמונה ליקויים הוגדרו כקלים לתיקון.

במילים אחרות, אזרחי ישראל, שהואבסו במשך שנים באגדת החדר האטום, צריכים לדעת שהבטון הזה, שנתקע בדירה כמו עצם בגרון, קרוב לוודאי שאינו שווה הרבה. היצרנים השונים, ששילשלו לכיסיהם מיליונים, אומרים לנו עכשיו: סליחה, החדרים לא אטומים. לא בדקנו נכון. שכחנו לחלק לכם הוראות איך לתחזק את ההמצאה הישראלית המקורית הזאת. וגם מה שחילקנו לא בהכרח מדוייק.

חברת "רב בריח" התקינה עד היום 200 אלף דלתות ממ"ד, שהכניסו לקופתה 200 מיליון שקל. אברהם בחרי, המנכ"ל: "הבעיות מתחילות בכך שהחוק מחייב אותנו להתקין את המשקוף בעת יציקת הבית. אם הקבלן או הטפסן לא מעגנים אותו מספיק חזק, נוצרת סטייה במשקוף, ואז קשה מאוד לכוון את הדלת, והיא עלולה לא לאטום. גם אחרי התקנת הדלת אפשר לפגוע באטימה, על ידי פגיעות של כלים או שאריות של חומרי בנייה.

"אנחנו מנסים כבר שנים להתמודד עם הנושא, וצריך להיזהר לא להפחיד את הציבור. יש בעיה ליצור אטימה ברמה של צוללת. הלכו לפיתרון שיהיה זמין לציבור בטווח של שניות, והתוצאה היא התוצאה האפשרית הטובה ביותר".

אבל לא רק היצרנים אשמים. הממ"ד הוא חדר רגיש, שדורש תחזוקה. רק מעטים מודעים למה שנדרש מהם בתחום זה. רובם טוענים, כי לא קיבלו הנחיות והוראות.

יעקב וכטל, מנהל אגף התעשייה במכון התקנים: "הדיירים אינם מודעים לחשיבות של שמירת אביזרי האיטום במקום המאפשר הרכבתם במהירות. מצד שני, אנחנו לא נתקלנו בשינויים מהותיים שביצעו דיירים במיבנה אחרי קבלתו, ואשר פוגעים באטימות, למעט התאמות של פתיח איוורור ומזגנים". וכטל הוסיף כי "במסגרת תו התקן איננו בודקים את כל הדלתות והחלונות. היצרנים נותנים לנו רשימת כתובות, ואנחנו דוגמים אחוז אחד בלבד".

קיצור תולדות הממ"ד

הממ"ד נולד בעקבות מלחמת המפרץ, ושינה את ציביונה של הדירה הישראלית. הרעיון היה, שהוא יחליף את המיקלט התת-קרקעי, וישמש הגנה יעילה יותר מפני התקפה ביולוגית, כימית או "סטריאופונית" (קוקטייל טילים", שיתחיל בהתקפה קונבנציונלית, אשר תגרום הרס, ומיד אחריה טילים בעלי ראש נפץ כימי או ביולוגי).

פתח המרחב המוגן הפך ל"דלת הדף דירתית", ובתחילה לא היה כלול במיפרט חלון. בתחילת 92', כשנוסף החלון, הוגדר כי שני הפתחים חייבים להיות עמידים בפני גזים והדף, וכך קיבלנו פטנט ישראלי מקורי.

יש לזכור, כי הממ"ד טרם עמד במבחן אמיתי, אלא רק בתנאי מעבדה. "מכיוון שכך", אומר ערן רולס, מנכ"ל מרכז הבנייה הישראלי, "מעדיפים רבים להשתמש בו כחדר דו-שימושי. ביום פקודה, האנשים האלה ימצאו את עצמם בבעיה קשה".

באוגוסט 1991 הוציאה מפקדת ראש הג"א את "תקנות ההתגוננות האזרחית, מיפרטים לבניית מרחבים מוגנים במיבני מגורים ביישובים עורפיים". התקנות מחייבות קיומם של ממ"דים בכל דירה או לפחות בכל קומה, ומספקות מיפרט קפדני באשר לסוג הבטון וברזל הזיון, הטיח (אקרילי, בעובי שאינו עולה על 2 ס"מ), והיעדר פנלים.

ד"ר יואב סרנה, יו"ר איגוד המהנדסים לתשתיות, השתתף בדיונים שנערכו באותה תקופה לגבי כדאיות הקמת הממ"דים (5,000 דולר כפול 50 אלף דירות בשנה) מול השקעה חלופית של אותם רבע מיליארד דולר בשנה בפיתוח סוללות טילי החץ. לדבריו, תועלתו של הממ"ד לעומת עלותו מוטלת בספק.

אלוף (מיל') שמואל ארד, לשעבר מפקד פיקוד העורף ועד היום אחד מחסידי הממ"ד, לא נמנע גם הוא מהטלת ספיקות: "הממ"ד לבדו לא נותן כיסוי מושלם, וצריך גם מסיכות. משך הזמן שאדם יכול לשבת עם מסיכה בממ"ד, כשהחמצן הולך ואוזל, מוגבל. אולי שעתיים. הזיהוי של חומר כימי לוקח שעה וחצי, אולי אף יותר. ואם מדובר בחומר ביולוגי – הרבה יותר. ואז, כשהחמצן בממ"דים אוזל, יש צורך בפינוי המוני של תושבים. צה"ל אומנם ערוך לכך אך זה לא מסוג הדברים שניתן לתרגל".

אין הרבה מה לעשות

לפיקוד העורף אין פתרון למאות אלפי בעלי הממ"דים שלא נבדקו כראוי. דובר צה"ל אומר על כך: "החל ב- 01.10.02 נכנס לתוקפו תקן המחייב קבלנים לבדוק כל ממ"ד חדש טרם קבלת היתר איכלוס. פיקוד העורף ומכון התקנים יזמו את התקן, כדי לוודא שהממ"ד אכן אטום ועומד בתקנים. האכיפה והפיקוח הינם באחריות הרשויות המקומיות.

"באשר לממ"דים שנבנו משנת 91' ועד היום – אזרחים המעוניינים לבדוק את תקינות הממ"ד בביתם מוזמנים לפנות לרשות המקומית ולפיקוד העורף, על מנת לקבל ייעוץ ובדיקה".

וכל זה, כשאין תשובה לשאלה הגדולה: לרדת למיקלטים או לאטום חדרים? אלה שיש להם ממ"ד, יעדיפו מן הסתם להשתמש בו, למרות הספק לגבי יעילותו. בייחוד כשמדברים על התרעה של דקות ספורות.

עשרות אלפי מיבנים, בני 20 שנה ויותר, אין בהם ממ"ד וגם לא מיקלט, כך שאצלם ההתלבטות כלל לא קיימת.

בהעדר מידע מוצק של ממש יש איפוא לצאת מתוך הנחה שנותרו בידי סדאם גם טילים וגם ראשי-נפץ לא קונבנציונליים - כימיים וביולוגיים - וכי הוא יעשה בהם שימוש ברגע שמצבו יהיה נואש, והוא יחוש שאין לו יותר מה להפסיד.

ב-1991 התייצבו אזרחי ישראל מול האיום הכימי והביולוגי כשהם חמושים ביריעות ניילון ובסרטי הדבקה חסרי כל ערך. האם עתה אנחנו ערוכים טוב יותר, והאם יש משהו שביכולתנו לעשות כדי לשפר את מיגון הבתים שלנו לקראת המלחמה?